"מחר אתה טס עם מפקד חיל האויר לסיור שטחים בדרום, באזור ירוחם, " אמרה מדי, פקידת המבצעים מתולתלת השיער והחביבה בימים רגילים. הפעם, הייתה קרה ותכליתית ולא הבנתי את השינוי בגוון הדיבור.
המראה באור ראשון הוסיפה, יואב הנהג יבוא לקחת אותך בארבע בבוקר, צוק קמב"צ יוודא סגירה של שטחי האש. הנה הפ"מ , המפרט את פרטי הגיחה וכולל נקודות ציון, זמנים, סגירות של שטחי אש בנתיב ועוד.
הושיטה את ידה , מסרה את דף המחשב ואפשרה לי הצצה חטופה למחשופה נטול החזייה, שבימים רגילים היה מוציא אותי מריכוז.
הפעם לא הייתי פנוי למראה המשובב. הרגשתי כווץ בבטן, ועננת לחץ ואי שקט נחתה עלי. הלכתי לחדר מפות, הדבקתי מפות בקנה מידה אחד לחמישים אלף, העליתי על המפה את נקודות הציון שהיו רשומות בפ"מ, העליתי חוטים ממפת המסטר, חישבתי כמויות דלק, ולכאורה הייתי מוכן לטיסה מחר.
הכווץ בגוף לא הרפה ממני, מתח באזור הבטן, מהול בעייפות. בעיקר בא לי לישון ועכשיו להעלם מתחת לשמיכה.
לפני כשנה סיימתי קורס טיס, קיבלתי כנפיים , הגעתי לטייסת מסוקים קלים ולפני שלושה חודשים הוסמכתי כקברניט יום, שיכול לטוס לבד, ללא איש צוות נוסף בשעות האור.
הכרתי היטב את תחושת הכווץ, היא לוותה אותי כשלוש שנים בקורס טיס, והייתה קשורה בסוד ששמרתי אודות קשיי ההתמצאות שלי. סוד שמור שאם היה נחשף היו מדיחים אותי מהקורס.
אף אחד לא ידע שאני יכול בקלות לאבד התמצאות, להתברבר בסלנג המקצועי, להביט במפה, ל"הוציא" את הראש מהמפה, להביט בשטח, ולא להבין את הקשר בין תוואי השטח לתרשים שעל המפה.
ברגעים האלה הכווץ היה חזק במיוחד, תחושה של שיתוק ותסכול , רצון לבכות את חוסר האונים, היכן אני לעזאזל?
לא יודע איך שרדתי עד כה, אבל עכשיו, אמרתי לעצמי, נגמר הסיפור, רק אתה ומח"א במסוק, זה סופך. הוא יעלה תוך זמן קצר על זה שאתה לא יודע לנווט, שהתברברת, יחזור מסיור השטחים, יכנס נסער לחדרו של מפקד הטייסת ויאמר לו "מה זו הבדיחה הזו, לאיש אין מושג בנווט, אני מורה לך מיידית להפסיק את טיסותיו."
"יאאלה תלך כבר הביתה אתה קם מוקדם מחר " שמעתי מעומעם את קולה של מדי שנכנסה לחדר הנווט בו ישבתי שקוע במחשבות על הדחתי הצפויה. קולה היה חביב יותר, לא התנחמתי, הייתי כבר שקט ומכווץ.
קיבלתי את פניו בהצדעה, ולאחר תדריך קצר, לקחנו את קסדות הטיסה ופסענו לליין של המסוקים. השחר עלה בקרירות נעימה, המסוק היה מוכן, הקצין הטכני קיבל את מפקד חיל האויר בהצדעה חגיגית. הדלתות הקדמיות הוסרו, כדי שנוכל להנות מהרוח הקיצית ומהנוף. שעה קודם ירדתי לליין לבדי, חתמתי על ספר המטוס, עשיתי בדיקות חיצוניות, כוונתי את חגורת המושב, התקנתי את קלקר המים וצידנית האוכל בתא המטען. למרות כל פעולות ההכנה האלה, הלחץ, והכווץ לא הרפו ממני, ואיתם המחשבה שהנה הגעתי לסוף קריירת הטיסה שלי ואני עומד להיות מודח באופן אישי וחד פעמי על ידי, לא אחר , מאשר מפקד החייל.
מח"א התיישב בכיסא השמאלי, עזרתי לו להיקשר, קיבלתי אישור להניע מהמכונאי, עליתי לריחוף יציב והתחלתי להסיע לעמדת המראה. הייתי מרוצה מהריחוף היציב, הרגשתי סיפוק שעד כה אני משדר מיומנות ומקצועיות. בו בזמן ידעתי שכל התמונה הזו הולכת להתנפץ לרסיסים בזמן הקרוב כשאאבד את דרכי בשטחי הדרום אל מול עיניו המשתאות וההמומות של מפקד החיל.
הפקח נתן אישור המראה. הפניתי את מבטי למח"א, רוצה לומר לו "בא נחסוך את הביזיון הזה כאן, תדיח אותי עכשיו, חכה כמה דקות אני אלך לטייסת ואמצא לך טייס אחר, אמיתי, לא מתחזה, כזה שיודע לנווט, ולא נלחץ כל כך מסיור שטחים באור יום במזג אויר טוב." במקום זה שמעתי עצמי אומר, "אתה רוצה לקחת הגאים להטיס?" זיק של שובבות ניצת בעיניו כמו ילד , עוד לפני שסיימתי את המשפט, ידיו כבר היו מונחות על הסטיק והקולקטיב, וכל כולו משתוקק להטיס את המסוק הקטן והספורטיבי הזה , ללא דלתות.
"רשאי להמריא" ענה לי הפקח מהמגדל, ומח"א שחרר את אף המסוק, הרים קולקטיב ברגש והחלטיות, רוח קרירה נכנסה לתא, המראנו.
הרגשתי הקלה בכווץ, אם הוא יטיס, אני אוכל רק לנווט, ואולי אצליח לא להתברבר. אין סיכוי, אתה מכיר את החולות ושיממון אזור ירוחם, אין סיכוי שתדע היכן אתה. עברתי ערוץ לבקר, לבסיס פלמחים ולתל נוף, דיווחים קצרים ענייניים, ומח"א מטיס יפה ומדויק, שומר מהירות וגובה, בינתיים נהנה מהמקצועיות של הטייס הצעיר לידו, ואין לו מושג על דרמה שעומדת להתגלות עוד זמן קצר, כאשר נגיע לשטחי הנגב.
תיאמתי חציית אזורי טיסה של חצרים, לקחנו כיוון דרום מזרח, לעבר בסיס נבטים בואכה ירוחם ודימונה. החלפתי את המפה בקנה מידה של אחד למאתיים חמישים אלף למפה מפורטת בקנה מידה של אחד לחמישים אלף. תחושת המועקה טיפסה בגופי ואיתה הבושה. זהו, תמו ימי ההסתרה. עוד כמה רגעים אתם נכנסים לשטח, ומח"א יגלה את סודך.
בסוף סיור השטחים חזרנו לבסיס. שקט היה בתא. נחתנו, מח"א לחץ את ידי בחמימות ויצא מהמסוק עוד לפני שהלהב נעצרה. נכנס לחדרו של מפקד טייסת , אמר מילה טובה על הטייס הצעיר שהיה אתו חצי יום ולא ידע, שאהבתו לטיס, והיכרותו את שטח האש – התנהלותו העצמאית, שהוא מטיס, ומנווט לפי היכרותו את השטח, נתנו מחסה לסודו המביש של הטייס הצעיר.