התעוררתי, באי שקט, נאנח קלות. חושך בחדר, אבל מעט אור בוקע מהשירותים. מספיק כדי לראות את הווילון שמוסט סביב המיטה. צליל פעמון במקצב קבוע בוקע מהמסדרון, מעיד שמישהו לחץ על כפתור המצוקה. כל אחות אחראית על שמונה חדרים, לעיתים הן עסוקות ולוקח זמן להגיע, והפעמון ממשיך לייבב, בצליל אחיד, תדירות קבועה עד שיכבה ויעיד "שמעתי אותך אני בדרך".
רטוב לי בצד ימין, קצת חמים, ממשש את הרימון, כך הם קוראים למיכל הפלסטיק הקטן שמחובר לנקז שמוחדר לחלל הבטן, ומטרתו לנקז את יתרות הדם שהצטברו בניתוח לפני ארבעה ימים.
הכל התחיל מחיסון לשפעת. לאחר שהזריקה לי שאלה, "עשית בדיקת דם סמוי בצואה?". יצאתי משם עם ערכה עליה היה כתוב : ״ מצילת חיים״. כבר קיבלתי בעבר ערכות כאלה ולא השתמשתי בהן. כלל לא הייתי משוכנע שהפעם אשתמש.
גם רטוב, גם חם, זה בטח דם. התקשיתי להביט, זווית לא נוחה, וחשוך, חיפשתי ביד ימין את כפתור המצוקה שלי ולחצתי. עכשיו הפעמונים מהמסדרון שרו בשני קולות, שלי ושל מי שלחץ עוד קודם. חיכיתי בסבלנות. ידעתי, שמונה חדרים, אחות אחת .
דר ג'אבר הגיע מהר, הוא כבר קיבל דיווח מהאח שקילח אותי שאני מדמם לא רק מהרימון אלא גם מפתח הנקז. תוך כדי שהוא מרכיב לי עירוי בעדינות, מדבר באוזניה ומזמין CT דחוף לבדוק שאין לי דימום בחלל הבטן המחייב פעילות כירורגית נוספת. הוא רוכן, קושר לי גומייה לזרוע, מנגב באלכוהול, מכה קלות על הזרוע מנסה לגרום לאיזה וריד להרים ראש, ולהחדיר בו מחט כדי שב CT יוכלו להזרים חומר ניגוד.
לרגע מבטינו נפגשים. עיניו שחורות, רכות, מלאות אנושיות ותשומת לב, הוא אומר בשקט בטוח, "יהיה בסדר, אנחנו יודעים איך לטפל בזה". לחלוחית של הכרת תודה עולה בעיני. שני הרופאים המתמחים דוחפים את מיטתי במסדרונות החשוכים. הם משדרים דחיפות, אין להם זמן לחכות לסניטר. בכל המהומה אני מרגיש שקט מוזר, שלווה. הם אצים להציל את חיי ואני שקט. ויחד עם השקט הזה יש תובנה – כאן זה נגמר, ככה נראה הסוף. אויר קר של מזגנים במסדרון החשוך, נסיעה בהולה עם המיטה במסדרונות, ותובנה שיתכן שזה הפרק האחרון. מוקיר תודה שקטה לכל הטוב שהיה .
