הוא הניח את עגלת הסופר ליד הגבינות, והלך לירקות. היה לו מנהג משונה, במקום ללכת עם העגלה, היה מניח אותה במקום שאינה מפריעה לתנועה, והולך ושב ממנה ואליה. הוא מישש את האבוקדו הקשים , נזכר במנהגם הנלוז לעבור ממצב קשה לרקוב ללא שלב בשלות. אלה נראו לו יפים יותר ומנומסים – בטח יתנהגו טוב יותר. תלש את שקית הניילון מהגליל ותהה מאיזה צד הפתח. הייתה המולה צבעונית של יום שישי. גברים הסתובבו כמו נהגים של שבת לא יודעים היכן נמצא החלב.
" שלום מה שלומך?.." הפתיע אותו קולו של נחמן, בעודו מלא סיפוק על כך שמצא את פתח השקית. " נורא רזית" הוא ממשיך. בחור טוב היה נחמן בעיניו, הוא הכיר אותו שטחית עשו מילואים ביחידות סמוכות וגרים באותו יישוב. הוא תהה בליבו : "רואים עלי? , האם אני נראה חולה? מה אנשים מסתכלים ואומרים הנה חולה סרטן?". "כן רזיתי", השיב, ובחיוך הוסיף "לא ממליץ על הדיאטה הזו". מבטו של נחמן הרצין, הביט בו בחקרנות. "מה קרה ? " שאל . לא היה לו כח לשיחה הזו, ואמר לעצמו : השומר והקולרבי מחכים לי, ובכלל לא בא לי בהמולה הזו לספר על הטלטלה שפקדה אותי. מבטו של נחמן נשאר נעוץ בו, חקרני, לא מרפה " עברתי ניתוח , לפני כמה שבועות , עכשיו הכל בסדר ". ומייד אמר לעצמו : " עשיתי טעות, נראה שזה רק הדליק אותו , הוא לא יעזוב אותי עכשיו..".
נחמן שינה מעט תנוחה, התרחק מהעגלה שלו והתייצב מולו, כל גופו אומר נכונות לשיחה ארוכה. "בחייאת נחמן תרפה, תן לי לחזור לירקות" הוא רצה לומר. אבל נחמן בשלו " ניתוח? איזה ניתוח ? " הוא הבין שאין מנוס : "אתן לו הכל בתמצית ואולי ישחרר אותי " חשב לעצמו. "בבדיקות שגרה גילו לי פוליפ במעי שהיה צריך להוציא אותו ולא הייתה דרך אחרת אלא בניתוח ". "סרטני?" שאל נחמן .
לא התאים לו לדבר. הוא הרגיש רזה ופצוע, סוג ב, מאלה שאיתרע מזלם והרימו את הקלף הלא נכון. הוא שמח ללכת לסופר לראשונה לאחר שהיה מאושפז חודש בבית החולים, להשתלב בין הבריאים בלי אינפוזיה ובלי נקז.
למה לא אמרתי לו שרזיתי כי הצטרפתי לקבוצת טריאתלון, ואנחנו מתאמנים לתחרות באילת ?, חשב לעצמו.
"אתה יודע אולי איפה הפרמזן נמצא כאן?" שאלה אותו אישה חביבה שאולי תגאל אותו מהשיחה החקרנית, " כן, זה בשורה השלישית , חפשי את פרמז'נו רג'יאנו , בואי אראה לך, זה כאן בשורה השלישית", ענה בחיוך.
" סרטני ? " שמע את נחמן שואל שוב בעוד מתרחק עם הגברת לכוון מדף הגבינות.