לפני שנים רבות עמדתי ליד המכונית שלי, בשעת צהרים חמה בכיכר רבין בתל אביב, שהייתה מכונה אז "כיכר מלכי ישראל " . המתנתי לחברה שקפצה רגע לחנות ספרים קרובה.
אישה מבוגרת מאוד, עם שמלה קיצית פרחונית רחבה, חלפה מולי. היא חבשה כובע רחב שוליים, ומשקפי שמש גדולים וצעירים לגילה.
לפתע פנתה אלי בדיבור והחלה במילים " אמרתי לעצמי .." עניתי ושאלתי האם הדיבור שלה הוא מונולוג, היא ענתה לי בחן שמדובר בדיאלוג, כי היא שואלת וגם משיבה.
השיחה קלחה מעצמה, מצאנו עצמנו משוחחים באמצע החום הלוהט על דיבורים לעצמי ועל עצים שנופלים ביער באין שומע, ובשאלה האם הם משמיעים רעש. אני כבר לא זוכר מה נאמר שם בדיוק, אבל אני זוכר היטב את תחושת הנוחות שהייתה לי עם האישה הזרה, שהרגישה לי כמו חברה ותיקה.
החום לא הציק יותר, והמולת האנשים והמכוניות הפכה לרעש רקע מטושטש וחסר משמעות. דיבורה החכם והשובב סיקרן אותי.
היא סיפרה לי שפרשה לגמלאות אחרי שעבדה שנים רבות כרופאת ילדים בבית חולים הדסה בתל אביב. אני אפילו לא ידעתי שהיה בית חולים כזה. השיחה שלנו זרמה וקלחה כאילו שהאישה הזו , שהייתה יכולה להיות לפי גילה , הסבתא שלי, שחררה אותי מעכבות ומחסומים.
לפתע התקרבה מעט, הסירה את משקפי השמש, נגעה בי במבטה החם והחכם ואמרה : " ..תראה בחור צעיר, בחיים אין דברים גדולים, יש רק רגעים קטנים, שלעיתים נצברים למשהו משמעותי. עכשיו היה לי רגע קטן ונחמד, ורציתי לומר לך תודה."
אחר כך הסתובבה והלכה באותה פתאומיות בה הופיעה, ודמותה נעלמה בהמולת הרחוב. אפילו את שמה איני יודע, אבל המשפט שלה ממשיך להדהד בחיי, מחפש עד בלי די את הרגעים הקטנים, הנכונים , הנוגעים.