הוא התקרב אלי בצעדים מהירים, מתנשף מהליכה המאומצת , מדיו ופניו המאובקים הקשו עלי לזהות שזהו רופא האוגדה. הוא התחיל לדבר מרחוק , "מה אמרת? " שאלתי כשהתקרב.
"אני צריך שתצא לחלץ פצוע באזור חצביה," הפטיר מתנשף. "אתה זוכר שאני עם מסוק סייפן קטן ואנחנו יכולים לקחת רק פצוע ישיבה". אמרתי.
"אני יודע," אמר בחוסר סבלנות, "מדובר בפצוע ישיבה , תצאו כבר " .
הנעתי את המסוק, הלהבים החלו לנוע באיטיות, לצליל המנוע, אספו מהירות. שני הלהבים נראו כצלחת ברזל הנעה על צירה, מוכנה לשאת אותנו לשמים. השלמתי בדיקות של אחרי התנעה עם אלי ,טייס המשנה שלי, ומהר מאוד היינו מוכנים להמראה.
הרמנו כח, שחררנו את אף המסוק ואספנו מהירות בדרך לחציית הגבול. רק אתמול מסוק של טייסת אחות המריא להזנקה. שמעתי את קולו של שיאון הקברניט, מי שהיה מדריך אהוב שלי כאשר הייתי חניך בקורס טיס, מדווח בקשר. שיאון נהרג בגיחה הזו. הם נקלעו לאש צולבת של החיזבאללה מגנדיש , (זה השם של כלי הירי נגד המסוקים, מרובה קנים). יום קודם נהרגו קלר וספקטור ,חברי לקורס, כאשר מסוק הקוברה שלהם הופל. בערב ראינו בטלוויזיה הלבנונית כיצד אנשי החיזבאללה גוררים באכזריות את גופותיהם, קשורות למכונית נוסעת.
הקשר היה עמוס, הבקר נשמע מתוח מאוד, "אל תחצו קו ללא אישור שלי," אמר באסרטיביות, הנחתי כי הזהירות קשורה באירועי יום האתמול, מישהו החליט להיות יותר זהיר. הצוואר כאב לי ממשקל הקסדה, והשכפ"צ הקשה מאוד על התנועה. הרגשתי תפוס ומכווץ.
האור בחוץ היה עדין ורך, מן הסוג שבימים אחרים הייתי שמח לצלם בו טבע ושקיעה. ידענו שיש בנתיב חוטי חשמל ענקיים שלא מסומנים היטב על המפות שלנו, ושנידרש לעירנות רבה כדי לטוס נמוך ולהסתתר מהאיומים של כלי הירי, במקביל, לא להיכנס למלכודות המוות של חוטי החשמל הענקיים.
לא קיבלנו מהבקר אישור חציה, ובינתיים ראינו שאין לנו מספיק דלק, ואנו צריכים כבר להיכנס לפני שיגמר לנו הדלק ולפני שירד החושך. רק לאחר שהתפרצנו לקשר ודרבנו את הבקר בתקיפות, התקבל אישור חציית גבול.
כוונו את מד הגובה האלקטרוני כך שיצפצף ויתריע כאשר אנחנו יורדים מגובה, יצרנו קשר עם הכח הקרקעי , שכבר היה קצר רוח וחיכה לבואנו. תנאי התאורה הקשו עלינו, וכמות הדלק הדאיגה אותנו. בעיקר חששנו מהחוטים. הגוף שלי היה מתוח ונוקשה, הצוואר תפוס , התקשיתי להביט לצדדים. אלי היה איש צוות מעולה. רגוע, ענייני, למרות המתח הרב.
ביקשנו מהכוח הקרקעי לפתוח לנו רימון עשן והתארגנו לנחיתה מהירה, משתדלים להישאר נמוכים ולא לבלוט מעל קו רקיע. נשארנו מונעים על הקרקע, ולהפתעתנו הגיע פצוע באלונקה בשכיבה, שלא ניתן להכניסו למסוק הקטן.
איך זה קרה? הרי אמרנו בפרוש לחמ"ל הרפואי שאין לנו מקום לאלונקה. אבל אי אפשר להשאיר אותו כאן. כשהדרכתי בבית הספר לטיסה, בימי הקיץ, היינו מורידים את דלתות המסוק. ידעתי היכן נמצא הפין הפציל בכל דלת, וכיצד ניתן לעשות זאת. ביקשתי עזרה מאחד החיילים, ותוך דקות שתי הדלתות האחוריות היו מפורקות.
הפצוע הוכנס פנימה על האלונקה. הרגלים שלו בלטו החוצה, אבל ראשו היה מונח בבטחה על המושב האחורי של המסוק. כיסינו את גופו בשמיכה תרמית מנייר כסף, וחייל נוסף התיישב על רצפת המסוק, אחז את האינפוזיה בידו. הספקתי לבקש ממפקד הפלוגה שישמור על הדלתות, ושאחרי המלחמה יחזיר אותן לטייסת. המראנו משם בהקלה, הפצוע איתנו. הבאנו אותו לבית החולים בצפת על טיפות הדלק האחרונות .
ישבנו בחצי גורן, חבורה של גברים, קצינים, מתקרבים לגיל ארבעים. באנו ממקומות שונים, ומיחידות שונות לקורס פיקוד ומטה. המנחה ביקש מאיתנו שנשתף בחוויה מהשרות הצבאי. סוג של תרגיל היכרות.
לאחר שסיימתי את סיפורי הקצר, פנה אלי ערן, שישב לידי, ואמר לי בהתרגשות: " זה היה במלחמת לבנון של 1982 נכון? אני הייתי מפקד הכוח שהנחית אותך , הפצוע היה חייל שלי. הוא בסדר גמור היום".
דלתות המסוק הגיעו בשלום לטייסת חצי שנה לאחר המלחמה.