רגעים

לפני שנים רבות עמדתי ליד המכונית שלי, בשעת צהרים חמה בכיכר רבין בתל אביב, שהייתה  מכונה אז "כיכר מלכי ישראל " . המתנתי לחברה שקפצה

הוא התקרב אלי בצעדים מהירים, מתנשף מהליכה המאומצת , מדיו ופניו המאובקים הקשו עלי לזהות שזהו רופא האוגדה. הוא התחיל לדבר  מרחוק , "מה אמרת?

התעוררתי, באי שקט, נאנח קלות. חושך בחדר, אבל מעט אור בוקע מהשירותים. מספיק כדי לראות את הווילון שמוסט סביב המיטה. צליל פעמון במקצב קבוע בוקע

הוא הניח  את עגלת הסופר ליד הגבינות, והלך לירקות. היה לו מנהג משונה, במקום ללכת עם העגלה, היה מניח אותה במקום שאינה מפריעה לתנועה, והולך

"חסר לנו מדריך לניווט דרומה לסיני , זה ביום חמישי , המראה מוקדם בבוקר , תוכל להגיע? " שאלה אותי פקידת המבצעים של טייסת בסיסי

התעוררתי במיטת הנוער שלי, רעשים חזקים מאוד העירו אותי. חריקות  צורמניות, שחוזרות על עצמן. נשארתי שוכב במיטה, הלב דפק חזק. אחיותיי ישנו במיטת התאומות שלהן,

"מחר אתה טס עם מפקד חיל האויר לסיור שטחים בדרום, באזור ירוחם, " אמרה מדי, פקידת המבצעים מתולתלת  השיער והחביבה בימים רגילים. הפעם, הייתה קרה