התעוררתי במיטת הנוער שלי, רעשים חזקים מאוד העירו אותי. חריקות צורמניות, שחוזרות על עצמן. נשארתי שוכב במיטה, הלב דפק חזק. אחיותיי ישנו במיטת התאומות שלהן, שביום הייתה ספה ובלילה נפתחה למיטה זוגית. הן היו שקטות ושלוות, כאילו הרעש המפחיד הזה לא קיים.
שכבתי על הגב, התחלתי להתרגל לחושך וקיוויתי שהרעש הזה יפסק. התפללתי שארדם שוב, אפילו שאני לא מאמין באלוהים. ניסיתי לעצום עיניים בכוח, אבל הרעש המשיך. יצאתי מהמיטה בצעדים קטנים הולך אל הסכנה, אולי נכנסו שודדים הביתה, אולי מחבלים, אולי שדים מעולם אחר? הדלת של החדר שלנו , של אחיותיי המבוגרות ממני בשבע שנים ושלי , "חדר הילדים" כמו שאמי נהגה לכנותו, היה סמוך לחדר השינה של ההורים. ככל שהתקרבתי לפתח חדרם גבר הרעש. דלת הזזה שחלקה עץ וחלקה זכוכית חלבית, חצצה ביני ובין המנסרה הרועשת.
עמדתי קפוא מול הדלת. משהו רע קורה שם, אולי הם צריכים עזרה? אבל אני רק בגן חובה . אולי אקרא לשבתאי השכן, הוא גדול וחזק .
הראש המשיך לשאול שאלות, אבל ביד אחת אחזתי כבר את ידית הדלת ומשכתי אותה, חורקת לאט. משכתי ברצף, בלי להפסיק, אפילו שרציתי לסגור אותה בחזרה. התגלתה לפני תמונה , שגם עכשיו, יותר מחמישים שנה אחרי, נשארה חקוקה בזיכרוני, בהירה וחדה, כמו תצלום שהיה שמור במוזיאון שהזמן לא נתן בו סימנים.
אימי הייתה ערומה וניסתה בידיה להסתיר את שדיה הגדולים, הביטה בי במבט מבוהל ונבוך, אבי הביט בי בשתיקה כועסת, נראה שהיה מוכן לרצוח אותי על ההפרעה הזו. התאורה בחדר הייתה חלשה, אימי ישבה ואבי רכן לעברה.
לא הבנתי את מה שראיתי שם, … חזרתי למיטה. הרעש פסק, אבל לא הצלחתי להירדם. לא ידעתי אז שהתמונה הזו תישאר חקוקה ושמידי פעם תצוץ, תגעיל אותי ותרדוף אותי.